 |
הקודם ראיון עם פורטיס מאת תומר יודלביץ ודנה סגל / אפריל 2009 מתוך "פסק זמן" מגזין הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה |  |
יש אמנים שהדמות הציבורית שלהם שונה לחלוטין מהדמות הפרטית-אישית שלהם. במקום אדם תזזיתי שקופץ על הבמה בזמן שהקהל מטיח בפניו "משוגע", פורטיס האדם נראה ונשמע שונה לחלוטין. את אותו פורטיס שנוהג להשתולל על הבמה מצאנו בקפה תל אביבי, ביום שבו רוח קרירה הצליפה בעיר שטופת השמש, חובש לראשו כובע קסקט ומשקפי שמש. בניגוד לחלק מהאמנים במעמדו, פורטיס חף מכל גינוני ה"סטאריות". בכלל, כשחושבים על זה פעם נוספת, פורטיס תמיד היה עוף מוזר בשמי הרוק הישראלי, שנראה תמיד דומה יותר לשכן ממול מאשר לכוכב רוק אנד רול. לא עוד מוזיקת רגליים "1 2 3 פורטיס משו לש", האלבום החדש שלו, מגיע כשמונה שנים לאחר אלבום הסולו האחרון של פורטיס, "חצי אוטומטי", וכשלוש שנים לאחר שיתוף הפעולה הנוסף עם ברי סחרוף באלבום "על המשמרת". לראשונה בקריירה שלו, פורטיס החליט להוציא יותר מתקליט אחד בו זמנית, והפעם מדובר על שלושה תקליטים בעלי קונספט משותף. למה אלבום משולש? "קודם כל היה לי הרבה חומר, אחר כך זו מחווה לתקופה שהולכת להיעלם. עוד מעט לא יהיו כאלה דיסקים וקופסאות, תחשוב על זה, זה עידן שאנחנו עוד מחזיקים דברים בידיים: ספרים, דיסקים, עוד מעט לא תחזיק כלום בידיים. זה מאוד מדאיג, לא? תחשוב על הקופסה הזאתי, רק הקופסה בפני עצמה נראית כמו מתנה. לדיסק הראשון קוראים 'יער ישראלי' וכמו השם שלו הוא באווירת יער, לא הכי נחמדה ולא הכי נעימה אבל לפעמים יש הבזקים של קרני אור. 'חזל"ש', כמו השם שלו, הוא חזרה לשגרה. לקחתי את הקיצור של 'חזרה לשגרה' מהפורומים הביטחוניים, הם נורא אוהבים לכתוב 'חזל"ש' אחרי פיגוע או משהו, שזה נשמע לי... כאילו כל החיים שלנו מושמים בקיצורים. נראה לי נכון לקרוא לאלבום הזה 'חזל"ש' כי גם החזל"ש לא מושלם, יש בו כתמים. 'חימושניגיגי' הוא הסאבטקסט של שני התקליטים האלה. מי שיבין את הסאבטקסט של 'חימושניגיגי' יבין על מה אני דיברתי. יש איזשהו היגיון שגם לי הוא הסתבר עוד יותר אחרי שכתבתי אותו". החלק השלישי בדיסק החדש, "חמושיניגיגי", הוא יצירה בודדת העולה על 16 דקות הנשמעת כמעין מחזה מוזיקלי, הוא גם החלק הכי פחות נגיש מבין שאר חלקי ה"משולש". "לא רוצה לעשות רק להיטים בא לי גם להקשות על אנשים. אף אחד לא אמר שמוזיקה נועדה רק לשמח ולרקד אנשים, היא לא מגיעה רק עד הרגליים אלא צריכה גם להגיע לבטן ולראש. בארץ המוזיקה רובה מגיעה רק עד הרגליים. זאת אומרת, אחלה, אפשר לזוז. זה לא מישהו רע. אבל הראש והבטן ביחד אף פעם לא עובדים. אני מנסה לחבר פה כמה דברים אני מקווה, אלו נסיונות". בראשית כבר מההתחלה, הצטייר פורטיס בתור אומן מחאה יחודי, שלא מפחד לגעת בנושאים שאמנים אחרים לא נוגעים. "זה משהו שהתחלתי לעשות בגיל צעיר מאוד, ולא היו לי רעיונות או תוכניות להרבה מאוד שנים, זה היה תחום שאיפשר לי למלא את התשוקה להתבטא ופשוט מצאתי את עצמי עושה את זה". בין אז לבין היום השתנו דברים רבים, כיום הוא בעיקר מאזין למוזיקה של רוברט וייאט, ואילו אז, כשפורטיס היה נער, הביטלס היו מקור ההשפעה העיקרי. "הם היו דיי אלטרנטיביים, לא כולם גם אהבו את זה. זה מצא חן בעיני, זה היה התרסה. אחר כך כבר התחלתי לשמוע סטוג'ס ווולווט אנדרגראונד, אבל אלה דברים שהשפיעו עלי ממקום אחר. השפעה היא לא דבר פרונטלי, זה דבר שצריך להיטמע במה שאתה עושה, אתה יכול להגיד 'אוקיי, הוולווט אנדרגראונד נשמעים לי אחלה אני אנגן את מה שהם עושים' צריך וולווט, אבל לא מעניין אותי להיות וולווט, בחרתי, אני בוחר כנראה לא במודע עד היום לקבל את ההשפעות שלי מהסך הכל של האמנים ולא רק מהמוזיקה שלהם". הבידולים הורגים אותנו רמי פורטיס נולד בת"א ובילה בה רוב חייו (למעט התקופה שהיה בחו"ל עם להקת "מינימל קומפקט"), עד שלאחרונה עשה מהפך ועבר לכפר, למושב בית יצחק. באלבום החדש, פורטיס נשמע חד יותר מאי פעם. נראה שהמעבר מהעיר הגדולה אל הכפר, עשה רק טוב ליכולת שלו למקד את היצירתיות שלו. "בתל אביב הסחות הדעת הן מדהימות. אתה בעצמך מסיח את הדעת כל הזמן, ואתה לא מתפנה באמת לעשייה האמיתית. ושם (במושב ?ת.י,ד.ס), מכורח הדברים מצאתי את עצמי יושב שתיים עשרה שעות לכתוב, מה שפעם לא קרה בחיים. פעם חמש שעות זה היה אחלה. וככה במשך שנה שלמה, יותר אפילו. "קרה לי דבר נורא מעניין בכתיבה של האלבום הזה בכפר. יש את העניין הזה שאתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות תוך כדי הכתיבה, דבר שלא קורה כשאתה צעיר. יש לי חדר עם חלון גדול ויער והכל עצים עצים עצים ושני חתולים קופצים לי על הראש כל הזמן, שזה מצב עניינים מאוד כזה... אני מתעניין כבר שנים במטאפיזיקה. מטאפיזיקה זה לא דת, זה לא פילוסופיה, זה לא כת, זה איך בן אדם מתבונן על העולם שלו. לפי מטאפיזיקה מי שלא מתבונן הוא טיפש, זה לא אני אמרתי. אתה מפסיד את העולם הזה בדרך מסוימת. לא צריך להיות דתי בשביל זה אלא רק להיות בן אדם תבוני". יחד עם זאת פורטיס נמנע מביקורת גלויה על החיים בעיר הגדולה ככלל, ותל אביב בפרט, הוא לא חושב שמי שגר "בבועה" הגדולה צריך להתנצל על משהו. "המדינה הזאתי במלחמה כבר הרבה מאוד שנים, מאז שאני נולדתי, פעם משמה ופעם מפה. היתה גם תקופה שתל אביב נפלו עליה טילים. עכשיו אלה מסכנים אוכלים אותה שמה ופה חוגגים. תאר לך שגם פה לא היו חוגגים... כל המדינה היתה נראית כמו שמה ושמה. אם לא היו חוגגים היה פה באמת חרא בלבן". אתה שר "בקצה של בן יהודה/ לא רואים את העולם"... "באותה מידה גם הם (בשאר אזורי המדינה- ד.ס, ת.י) לא רואים משם את תל אביב. יכול להיות שגר עכשיו בן אדם בשדרות הוא מאושר ואתה לא יכול לדעת את זה. זאת הכללה. זה כמו שלצעוק שהמוזיקה המזרחית היא מקופחת זו הכללה. אתה יכול להיות 'אומן מקופח' אתה לא יכול להכליל ולהגיד כל המוזיקה המזרחית מקופחת. כי היא לא מקופחת, זאת עובדה. אבל עדיין יש מי שצועק שהיא מקופחת. "פעם טסתי לניו יורק וישב לידי בן אדם חרדי. פתאום באמצע הטיסה הוא הוציא סנדוויץ' מהתיק והתחיל לאכול ואמרתי לו 'יש פה ארוחה בד"ץ'. והוא אומר 'כן, אבל זה לא הבד"ץ שלי'. ואז אתה קולט שההבדלה... אנשים מבדילים ומבדילים ומבדילים גם הבד"ץ הוא לא מספיק בד"ץ, הכל לא מספיק לאף אחד. אבל היה רב דתי שאמר שהוא יכול לאכול את זה, אבל זה לא היה הרב שלו. והבידולים האלה זה מה שהורג אותנו. כולם פה שונאים אחד את השני. אין אהבה בין פלגים פה. יש צווי פיוס וצווי קשקוש. אין שום פיוס ואין כלום. כולם רוצים לזלול אחד את השני כמה שיותר. מלחמת עולם". אין לי ביקורת על אף אחד, אני מצלמה נדמה שפורטיס היה כאן מאז ומתמיד, כדי להראות לנו את עצמנו. עוד באלבום הסולו הראשון שלו, "פלונטר", ניתן היה לחוש ביחודיות של פורטיס בתור אמן המסתכל על החברה מהצד. בשיר "הדור הזה", ניתן למצוא את המילים "הדור הזה רקוב/ הדור הזה עלוב", כיום הוא מגיב שהוא כבר לא יכול לטעון את אותם הדברים, ושעלינו לפנות לאותו בחור צעיר ששר את זה כדי לקבל תשובות בנושא. "אין לי ביקורת על אף אחד, אני מצלמה. אני אמן פלסטי, מצלמה, בגלל שאני מצלמה אני לא 'מטעם' אף אחד, אין לי ביקורת על אף אחד. זה הסאב-טקסט שלך. ברור שאני מחליט מה לצלם, בכל מקרה זאת דעתי שככה נראים הדברים כי אני חי פה והכל מתוך ההשפעות של מה שאני סופג, אבל מה שאני אומר ב'יער ישראלי' למשל, אני אומר כבר שנים". עם השנים, השתנו הרבה דברים. למשל, אריאל זילבר שהתחיל את הקריירה שלו פחות או יותר באותו זמן כמו פורטיס (בזמנו גם נתן לו את הצ'אנס הראשון שלו להופיע מול קהל, כשפורטיס היה עוזר חשמלאי של להקת "תמוז"), פנה לדרכים אחרות (בשנים האחרונות זילבר הצטרף לתנועות פוליטיות ימניות קיצוניות וגר בשטחים). במובנים מסוימים זילבר דומה לפורטיס, הוא גם מאמין ביכולת שלו להשתמש במוזיקה על מנת לשנות, אבל כנראה מכיוון אחר. "אריאל זילבר הוא 'מטעם', אני לא מטעם אף אחד. ברגע שאתה מגייס את האמנות שלך והופך אותה לאמנות שהיא מטעם מישהו אחר, זאת כבר לא האמנות שלך, היא משרתת אינטרס, משרתת רעיון אחר. אני לא רוצה לשאת דגל חברתי או משהו, זאת האמנות שלי, זה הכל ביחד - גם המוזיקה, לא רק הדעות שלי, הכל בא כחבילה אחת. ברגע שאני אשתמש בדבר הזה בשביל לקדם רעיון אני חטאתי לעניין, והעניין הוא בעצם המוזיקה עצמה, אני לא בא לתקן עולם. אריאל השתמש במוזיקה שלו ככלי, כדי לתקן, לפי דעתו, דברים או להשפיע בדרכו, זכותו. אולי הוא הרוויח מזה משהו, אולי גם הפסיד משהו, אבל אני לא אריאל, אני לא רוצה להיות מגויס, אני לא אוהב להיות מגויס, אני מגויס רק להופעות התנדבות לילדים". מה היית רוצה שיקרה בעקבות האמנות שלך? "הדבר המרכזי במדינה שלנו כבר שנים, זה שאנחנו אוכלים אחד את השני בצורה אינסופית, לועסים, את כולם לועסים, לועסים את ראש הממשלה וראש הממשלה לועס אותנו, לועסים אחד השני, וזה נהיה כ"כ מאוס, שזה נהיה משעמם. אנשים תמיד יגידו כמה חרא להם וכמה רע להם, אבל מה, זאת אמירה שמתאדה בזכרון מאוד מהר, ועוד פעם אנחנו חוזרים ליום-יום. התקליט הזה עוסק בדבר אחד - להזכיר לאנשים את מה שהם אומרים כל הזמן. אתם זוכרים שאתם אומרים כל הזמן כמה חרא לכם? אז למה אתם לא משנים את זה אם חרא לכם? זה כל הסיפור". בעולם המוזיקה הישראלית אין הרבה שמדברים על המצב החברתי. הרוב מתעסקים בצד האישי יותר.. "אני אגיד לך, זה לא נעים להגיד אבל זה כמו זיון, רוב הטקסטים, ואני אומר את זה בלי לפגוע באף אחד, זה כמו חפוז, מורחים כל מיני טקסטים על יחסים, כדי שזה יתחרז למנגינה וזהו. אני חושב שצריך להכניס איכות לטקסטים. בדיסק הזה יש לי שיר שנקרא 'סוכריה', ואני כתבתי אותו אחרי שרבתי עם אישתי ריב נוראי, זה נראה לי המקום הייחודי שיכול להכיל דברים, אישי, אבל זה לא תלוש מהמציאות. לא כתבתי 'אני אוהב אותך, לא אוהב אותך', אני לא רוצה לחטוא ולכתוב טקסטים מטומטים על כמה שאני לא אוהב או כן אוהב, זה לא נותן תועלת לכלום, צריך לכתוב טקסטים עם תועלת, זאת הבעיה שלי". פורטיס חושב מעט ומוסיף בהססנות - "המוזיקה המזרחית והצלחה מיידית הם המוצא למה שיש לנו היום, משם התחילה הנפילה על טקסטים עלובים ועל חוסר בתכנים. ניתן אישור לעשות דברים שאין בהם השקעה אמנותית, הצלחה מהירה, לשים כתר על הראש, אפילו ל-15 דקות, העיקר שיצלמו אותך. כמה שמצלמים אותך יותר, אתה יותר מפורסם. אז יש פפראצי, זה בזבוז זמן, זה לא לעסוק באמנות, זה לעסוק בלהיות מפורסם". רוצה להיות רלוונטי פורטיס מתוודה שהוא משלים עם זה שיכול להיות שיום אחד ימכרו את המוזיקה שלו בתור כרטיס זכרון לטלפון סלולרי. בכלל, יחסית לבני גילו, נראה שלפורטיס אין בעיה עם הטכנולוגיה, כנראה מתוך צורך לעמוד בקצב שסביבו. "עניין המחשבים למשל ? לפני 15 שנה הבנתי שיום אחד בעתיד נעבוד רק עם זה וקניתי מחשב ולמדתי אותו. והיום, יחסית לחברים בני גילי, שלא יודעים לעשות אנטר, אני יודע לעבוד על מחשב במקצועיות. לא רוצה להיות לא רלוונטי". ניתן גם לראות שפורטיס מרבה, ונהנה לכתוב בפורום של האתר הרשמי שלו (4tis.com). נכון שהוא לרוב כותב בלי פסיקים ונקודות, אבל גם לזה יש לו הסבר. "נעלבים ממני כל הזמן. אני כותב איך שאני מדבר ואני קצת דיסלקטי. הדיסלקציה שלי מתבטאת בזה שהפסיקים והנקודות לא מסתדרים לי במקום. אני מודה ומתוודה, יש לי במשפחה מלא דיסלקטים. עד דרגות חומרה הכי קיצוניות, אני עוד יצאתי 'הפגוע הקל', רק פסיקים ונקודות זה עוד חצי נחמה". לפני כמה חודשים, בית הספר היוקרתי לקולונוע, "סם שפיגל", החליט להעניק לרמי פרס על מפעל חיים. "זה די הפתיע אותי. ישר אמרתי לאישתי 'תלכי לעשות את זה במקומי'. זה הכניס אותי ללחץ נוראי. יותר מידי אחריות. אני לא בן אדם אחראי. אבל עשו לי כבוד. אני כמעט התעלפתי על הבמה כשהעניקו לי את זה בירושלים. זה לא כמו לעלות להופעה, זה הרבה יותר מפחיד". אתה מופיע כבר הרבה שנים, אתה עדיין מתרגש לפני שאתה עולה לבמה? "ברור! אוי ואבוי אם לא הייתי מתרגש. זה חלק מהכל. אני אולי היום הרבה יותר בשליטה עצמית אני לא לחוץ לפני הופעות ולא עצבני לפני הופעות אבל אני מתרגש. אבל ממקום אחר לגמרי גם כן. בהתחלה אתה רק רוצה שיסתכלו עליך. אחר כך בא השלב שאתה אומר 'וואו מה לקחתי על עצמי?'". בסוף הראיון אנחנו מתעקשים לשלם את החשבון, אבל פורטיס לא מסכים, "לסטודנטים אין כסף", אומר ומוסיף בצחוק: "תגידו לחברים שלכם שפורטיס הזמין אתכם לקפה". אמרנו. | ||
 |  |